שיתוף פעולה ייחודי בין מוזיאון וילפריד למוזיאון טיקוטין הניב תערוכה משותפת "מדאו לדו- רוח הדרך" התערוכות משלימות זו את זו ומוצגות במקביל בשני המוזיאונים.
- iaffif
- Dec 31, 2025
- 4 min read
השבוע הגעתי להתרשם מהתערוכה המשותפת "מדאו לדו- רוח הדרך", אוצרת: שיר מלר ימגוצ'י. פרי שיתוף פעולה יוצא דופן בין מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות המזרח ומוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית. התערוכה מציעה מבט רחב על גלגוליו של מושג "הדרך" באמנות מסורתית ועכשווית. מסע זה נע מן ה'דאו' הסיני, דרך הזן־בודהיזם ועד להתגבשות מושג ה'דו' ביפן. התערוכות משלימות זו את זו ומוצגות במקביל בשני המוזיאונים.
במוזיאון וילפריד הנמצא בקיבוץ הזורע, פגשנו את האנשים שיזמו והקימו את התערוכה המשותפת, רונית אשר מנהלת מוזיאון וילפריד, יותם יקיר מנכ"ל מוזיאוני חיפה ואוצרת התערוכה שיר מלר ימגוצ'י. מהם שמענו על שיתוף הפעולה המיוחד ועל התערוכה עצמה והמסע המורכב בעקבות מושג "הדרך" באמנות המזרח.
התערוכה במוזיאון וילפריד ישראל לאמנות המזרח נפתחה ב- 12.12.2025 ואילו במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית ב- 4.1.2026. התערוכה, כאמור, עוסקת במושג "דרך". ומבקשת להתקרב אל "רוח הדרך" ולהקשיב לליבה, כשהיא מציגה את הדרך לא כיעד אליו מגיעים, אלא כאורח חיים של קשב פנימי, תנועה בהרמוניה עם השינוי המתמיד (במסורת הדאו), ואימון התודעה לנוכחות מלאה כאן ועכשיו (במסורת הדו).
עבורי, התערוכה היוותה טריגר למחשבות אודות הדרך שלי, איזה מסע אני עברתי והאם המטרה היא שהייתה חשובה לי או שהצלחתי למצוא בדרך עצמה את המהות. העבודות בשתי התערוכות העבירו תחושה של מסע, חיפוש ותנועה. העבודות שילבו בין חומרים, סמלים וצורות והציגו תהליך פנימי ורוחני. הרושם היה של מסע ללא התחלה או סוף, מסע שגרם להתעמק במשמעויות אצלי.
שלושה חללי תצוגה במוזיאון וילפריד– שלושה מסעות
התערוכה מחולקת לשלושה חללים במוזיאון וילפריד, שכל אחד מהם מזמין את המבקר למסע אחר:
חיפוש הדרך הפנימית במסורות הדאו והזן בודהיזם: אולם זה מציג מגילות מסורתיות ובהן ציורי זן יפניים מאוסף איתמר פרוקצ'ה בהשפעת התרבות הסינית, לצידן גרסה מקורית שיצרה האמנית ענת שרייבר למשל הסיני המצויר "עשר התמונות של הרועה והשור" שנועד להתוות את דרכו של תלמיד הזן בחיפוש הרוחני. יצירה נוספת של האמנית ההודית שילפה גופטה מציעה התבוננות רפלקטיבית בשאלה שמניעה אדם לצאת למסע.
טלי נבון / הֶלֶךְ – מסע בעקבות וילפריד ישראל: באולם זה מציגה האמנית טלי נבון מסע מדומיין בעקבות יומנו של וילפריד ישראל משנת 1925, המתעד את מסעו להודו. נבון משתמשת כאן, כמו גם בעבודותיה הקודמות בחומרי הארכיון כחומר גלם פעיל, בתחומי הרישום, הציור, הווידאו והמיצב, כדי לתור אחר הלכי נפש ולשהות בזמן אחר. קריאת היומן, מאה שנה לאחר שנכתב, הוליכה אותה פנימה אל המסע האישי שלה. עבודותיה מתארות דמויות במסע, המתמוססות והולכות ומתרחקות, עד שנותרת רק הצעידה עצמה.
הליכה מדיטטיבית – הליכה כדרך וכאקט אמנותי: האולם השלישי מתמקד בהליכה עצמה כמושא להתבוננות. בתקופה שבה נדמה כי אבדה הדרך, אפשר להתכוונן מחדש באמצעות ההליכה המדיטטיבית – אמצעי לתרגול תשומת לב והשקטת התודעה. ביצירות הופכת ההליכה עצמה לפעולה אמנותית שיש בה פוטנציאל לעורר מחשבה על היחס בין גוף ומרחב, תנועה בזמן וחיבור או ניתוק האמנות מהחיים. הקהל מוזמן לשים לב לקצב ההליכה שלו בין היצירות, ואף לסרוק קוד להנחיה מוקלטת של הליכה מדיטטיבית. מציגים: סיגלית לנדאו, איתמר ניומן, אוהד פישוף והאמנית הסינית צווי שיו-וון.
התערוכה במוזיאון טיקוטין
התערוכה פורשת מניפה רחבה של אמנויות יפניות הנושאות את הסיומת "דו" (道) , אשר עיצבו את נופה התרבותי והרוחני של יפן. כל אחת מהאמנויות היפניות, המכונה "דרך" מזמינה את המתרגל לתהליך של מדיטציה בתנועה: ראשיתו בהשקטת התודעה והמשכו בפעולה הנעשית בתשומת לב שלמה מתוך נוכחות מלאה ברגע ההווה, ללא ציפייה לתוצאה וללא אחיזה במטרה. הפעולה עצמה היא התכלית והתגמול.
רבות מהאמנויות הללו התהוו ברוחו של הזן בודהיזם, כמו לדוגמא צ’אדוֹ (茶道) - "דרך התה": טקס התה שהתהווה במהלך המאה ה-16 ביפן. זהו מפגש ייחודי בין מארח לאורח המזמין לקשב עמוק, ריכוז ושלווה. חדר תה ייחודי נבנה במיוחד לתערוכה, לעיתים יתקיימו בו טקסי תה לקהל ולצידו יוצגו כלי תה מקוריים מאוסף המוזיאון, ועבודת ווידאו המציגה אמנות זו בפעולה.
דרך אמנותית נוספת שתוצג היא שודוֹ (書道) - "דרך הכתיבה": כתב הסימניות הסיני אומץ ביפן עם הגעת הבודהיזם ואיתו מסורת קליגרפית מרשימה. בחלק זה של התערוכה יוצגו יצירות נבחרות של אמני קליגרפיה מסורתיים - מגילות מן האוסף של איתמר פרוקצ'ה, לצד יצירותיהם של אמנים יפניים עכשויים - קזואו אישיאי וטומוקו קאוואו, אשר היא עצמה הופכת לחלק מהקליגרפיה.
אמנויות הלחימה המסורתיות של יפן, המכונות בודו武道)) צמחו מתוך תרבות הסמוראים. בתערוכה מוצגות שלוש מהן: קיודו - דרך הקשת, המדגישה דיוק מדיטטיבי; איאידו - דרך החרב, העוסקת בתגובה מודעת ומיידית; ואייקידו - דרך ההרמוניה, המחנכת לפתרון עימותים ללא אלימות. שלושתן אינן מבוססות על תחרות או על ניצחון, אלא על תהליך פנימי של איחוד גוף ונפש.
האמן היפני אונישי יסואקי יציג מיצב שיצר במיוחד עבור התערוכה מתוך הקשבה עמוקה לכוחות בלתי־נראים – כובד, מתח, זמן ואוויר. המבקרים מוזמנים למצוא את דרכם בין סבך של רצועות נייר לבנות התלויות באוויר ונעות עם משב הרוח לבין סלעי בזלת קדמוניים. בנוסף, יציג יסואקי סדרת צילומי פעולה שנפרש בהם נתיב של אש בחשיכה.
באולם נוסף יוצגו יצירות עכשוויות של אמנים יפנים וישראלים, ביניהם אליקה מצויה, שון קומיאמה, אלכס קרמר, אבי אייזנשטיין ומאיה כהן לוי. בכל היצירות התהליך הוא העיקר והיוצר הופך עצמו לדרך.
ברחבת הפטיו תוצג יצירה של נובויה ימגוצ'י - "ללכת בין הטיפות", מעגל של טיפות מים מבהיקות מפלדת אל חלד מחושלת, המדמה את האנסו - מעגל אינסופי ללא סוף והתחלה.
לדברי שיר מלר-ימגוצ'י, אוצרת התערוכה: "בתקופה כל כך מטלטלת שבה אנחנו חיים, התערוכה מבקשת להזמין את המבקרים להאט את הקצב. יש חוסר הלימה בין הקצב המהיר שבו הדברים קורים במציאות שלנו לבין הקצב האנושי הפנימי. אמנויות הדו היפניות מבקשות ליצור איזון ולאחד בין לב, גוף ותודעה. התערוכה מזמינה את המבקרים לכייל את המצפן שלהם, להתחבר לפנימיות שלהם ולהיות בנוכחות מלאה, ללא הסחות דעת. כל אחת מאמנויות הדרך המוצגות בתערוכה היא בעצם דרך להגיע פנימה, למצוא את השקט, השלווה והאיזון שאנחנו כל כך זקוקים להם".
במסגרת התערוכה המשותפת, נפגשות שוב דרכם של שני אספנים יוצאי דופן – פליקס טיקוטין וּוילפריד ישראל. שניהם נולדו למשפחות יהודיות אמידות בגרמניה, חלמו בצעירותם להיות אמנים, ומימשו את אהבתם לאמנות המזרח באמצעות אוספיהם. שני המוזיאונים הנושאים את שמם ומתבססים על אוספיהם ממשיכים את רוחם כגשר חי לתרבויות ואמנות המזרח בישראל. במסגרת שיתוף הפעולה יוצע לקהל כרטיס כניסה משולב לשתי התערוכות במחיר של 55 שקלים, שאותו ניתן יהיה לנצל במשך ארבעה חודשים שבהם מוצגות שתי התערוכות במקביל (ינואר עד אפריל 2026).
Comments